סיפורים וטרינריים - ביוגרפיה חלקית של ג'יימס הריוט 

תורגם ע"י דניאלה ניל
ה-23 בפברואר 1995 היה יום בהיר ונאה בחלק זה של צפון יורקשייר.
ממרומי סאטון בנק שבשיפוליה המערביים של שמורת אדמות הבור של צפון יורקשייר ניתן היה לראות בבירור את הגבעות במרחק 30 ק"מ.
השמש זרחה מבינות לענני החורף ויכולתי לראות בבירור באופק את הזדקרות גבעת Pen Hill אשר ניצבה במלוא הדרה מעל לכניסה לוונסלידייל.
השלג המבהיק על כיפתה ועל הגבעות המכוסות בפתיתים הלבנים היווה ניגוד מוחלט לעמק הירוק- כהה אשר שכן למטה.
היה זה יום קר וחד. יום חורפי מושלם. יום אשר בדרך כלל, בימים רגילים, היה מעורר בי רצון חזק ללכת מייל אחר מייל באוויר הצח. זה היה יום אשר הייתי אמור להרגיש נפלא, להרגיש שמח שאני חי ונושם.
הקסם הנצחי של הגיאיות תמיד שימח אותי, אך באותו יום בפברואר השתלטה עלי תחושת ריקנות וידעתי שלעולם לא אוכל יותר להביט בגבעות הרחוקות מבלי לחוש געגועים וחרטה.
באותו יום מת חבר יקר. שמו היה ג'יימס אלפרד ווייט. אבא אשר בחברתו ביליתי אינספור שעות מאושרות. אדם אשר לא אשכח לעולם.
לא הייתי לבד בצערי. באותו היום ממש, אחרים בכול ארבע כנפות תבל הזילו דמעה על אובדן ידיד יקר. שמו היה ג'יימס הריוט- הווטרינר הכפרי אשר כישרונו כסופר העמיד אותו בראש הסולם כווטרינר האהוב ביותר בעולם.
מספר סיפורים מוכשר זה, אשר מכר יותר מ-60 מיליון ספרים אשר תורגמו ליותר מעשרים שפות- כתב בחום, בהומור ובכנות אשר גרמו לכל קוראיו להרגיש כחברים קרובים.

ג'יימס אלפרד ווייט- ג'יימס הריוט האמיתי- היה ג'נטלמן בכול רמ"ח אבריו.
הוא היה אדם צנוע אשר גם בשיא הצלחתו המשיך באורח חייו הרגיל עד מותו. ההצלחה לא סחררה אותו אלא שעשעה אותו.
זיכרונותי שלי אודות אבי אינם זיכרונות על סופר מוצלח ומפורסם אלא על אב שטובת משפחתו תמיד עמדה לנגד עיניו במקום הראשון.
אני חושב שנכון לומר כי בחייו של כל אחד- ולא משנה עד כמה הוא מאושר- תמיד ישנה עננה שמעיבה על האופק.
העננה הפרטית שלי הייתה בריאותו של אבי אשר גרמה למשפחתו לדאגה רבה במשך מספר שנים. המפנה לרעה חל בדצמבר 1991, כאשר נודע לנו שהוא סובל מסרטן. שלוש שנים לאחר מכן הוא נפטר, ב-20 לאוקטובר 1995.
כשמונה חודשים לאחר מותו, מצאתי את עצמי יושב בשורה הראשונה בקתדרלה ביורק- אחת הקתדרלות היפות ביותר בעולם. המאורע הרשמי היה טכס זיכרון לג'יימס הריוט.
יותר מ-2300 איש באו לטכס כדי לחלוק כבוד לאיש אשר גרם אושר ונתן תקווה למיליונים.
כריסטופר טימותי, השחקן אשר גילם את דמותו של ג'יימס הריוט בסדרת הטלביזיה "כל הייצורים גדולים כקטנים" קרא קטעים מספריו הידועים של אבי והצחק הדהד בן כתליה העתיקים של הקתדרלה.
למרות שזה לא היה מאורע שגרתי לשמוע קולות צחוק במקום העתיק הזה, הרגשתי שטכס הזיכרון לג'יימס הריוט היה בדיוק כפי שהוא עצמו היה רוצה שיתרחש. ביום ההוא היה חיוך על פנינו ולא דמעות.
אלף, כפי שאבי היה מכונה בפי חבריו, תמיד שנא הלוויות והוא תמיד קיווה שהטכסים סביב הלוויה יהיו פחות מעיקים: "כמובן, חייבים לחלוק כבוד בנסיבות הללו" הוא אמר פעם, "אך אני מרחם על המשפחה והידידים של הנפטר".

אני זוכר בדיוק נמרץ הלוויה אחת אשר הוא, אם אפשר לומר, נהנה בה. זה היה לפני שנים רבות, כאשר אני הייתי עדיין תלמיד בבית ספר, וזו הייתה הלוויה של מר ברתולומאו, עמית לשעבר של חברו הקרוב של אבי- דנטון פיט (אשר הופיע בספרי ג'יימס הריוט כגרנוויל בנט).
"בארט" - וטרינר אהוד אך שתיין- ציווה לפני מותו שבעת ההלוויה ישתו חבריו מהוויסקי המשובח אשר הוא רכש לכבוד המאורע.
אבי, דנטון, ואחרים אשר נכחו בהלוויה, מילאו בחפץ לב אחר בקשתו.
באותו היום בבית, במרחק 50 ק"מ- בעיר טירסק שבצפון יורקשייר, האווירה הייתה שונה.
"איפה לעזאזל הוא מסתובב" קראה אימי, "ההלוויה הייתה בשתיים בצהרים ועכשיו כמעט חצות! מה הוא עושה??!"
אני, שידעתי כמה אבי נהנה בחברת ידידיו הקרובים- במיוחד אלו שברמתו של דנטון פיט, שיערתי בדיוק מה היו מעשיו באותו רגע. אמנם לא שמעתי אותו נכנס באותו לילה, אך דמותו העדינה הייתה זו שישבה למולי בארוחת הבוקר.
הוא אכל את הצנים היומי ורק לאחר כמה דקות הוא אמר: "אתה יודע.. ההלוויה לא הייתה אבל על תום חיים מלאים בתוכן ובמשמעות- אלא משהו אחר, חגיגה!" הוא אמר והסתכל בי בעיניים אדומות משתייה וחוסר שינה.

אני בטוח שהוא היה אומר את אותו הדבר לגבי הטכס שנערך לכבודו בקתדרלה ביורק.
כריס טימותי נשא נאום נפלא בקוראו מספרו של הריוט "כל היצורים מבהיקים כיפים"- בו ג'יימס הצעיר מנסה לשכנע את מר ביגינס העקשן שביקורו של וטרינר בחוותו כדי לראות את הפרה החולה שווה את המאמץ למרות מחיר החשבון. כשהסתכלתי על כריס הקורא את השורות, לפתע הכתה בי התודעה שלמרות השעות הרבות שבילינו יחד ודיסקסנו דברים שעניינו אותנו (והיו רבים כאלה), מעולם לא אמרתי לו למעשה כמה התרשמתי מכתיבתו כסופר ועד כמה אני גאה בספריו. מעולם לא הבעתי בפניו את תחושותי בנושא.
אני חושב שהוא ידע, אך למרות זאת- עד סוף ימי תלווה אותי האשמה שלא אמרתי מאומה.
אבי הזכיר לעתים תכופות שהוא אסיר תודה לתושבים המקומיים שהם ממשיכים להכיר בו כבן המקום ולא מתנהגים כלפיו בצורה שונה מאשר קודם.
כמה אירוני שבנו הוא אחד מהם..

מספר חודשים לאחר טכס הזיכרון צלצל הטלפן בביתי ועל הקו הייתה ז'קלין קורן, הסוכנת הספרותית של אבי ב- David Higham Associates בלונדון. היא פנתה אלי בהצעה:
"מדוע שלא תכתוב ספר על אביך?" היא שאלה, "אתה הכרת אותו יותר טוב מכל אחד אחר, וכולם נהנו מהנאום שנשאת בקתדרלה בטכס הזיכרון. אני בטוחה שתכתוב ספר נהדר".
ההצעה הפחידה אותי. אני וטרינר, לא סופר.
איך אוכל לעמוד במשימה כזאת? לא שיננתי דקדוק אנגלי מאז כיתה ח' ולא הייתי תולעת ספרים כאבי.
ז'קלין קורן אשר הבינה את היסוסי הסבירה לי שאני לא צריך לחשוב על כתיבת הספר כסופר אלא פשוט לרשום על הנייר את זיכרונותי באופן שניתן לקריאה.
למרות דברי העידוד עדיין כרסם בי החשש.
במשך שבועות לא יכולתי להחליט, אך פרט אחד אשר למענו הייתי מוכן לשקול את הבקשה בכובד ראש היה שאבי היה מוכר ואהוב בקרב מיליוני אנשים ברחבי העולם.
באחד מטיולי לארה"ב, זמן קצר לאחר שיחת הטלפון עם ז'קלין קורן, הוזמנתי להרצות על ג'יימס הריוט בכנס סטודנטים בסטילווטר, אוקלהומה. לקחנו, אישתי ג'יליאן ואני, כמה ימים נוספים לאחר הכנס ונסענו לחופש קצרה בוינטרפרק- קולורדו. אחת האטרקציות הייתה תחרות מירוץ כלבי מזחלות בהרים שמסביב לוינטרפרק.

החלקנו על השלג כשכלב הסקי מושך את המזחלת, כשלפתע מנהיג הקבוצה, איש נחמד ופתוח העונה לשם J.D. פתח בשיחה.
הוא שם לב שגם ג'יל וגם אני לבשנו מעילים אשר עליהם הוטבע סמל ביה"ס הממלכתי לווטרינריה, אוקלהומה.
"אתם וטרינרים?" שאל. "איך אתה יודע?" עניתי. "זה על המעיל שלכם. אתם מאנגליה, הא?" "כן" ענינו. "מאיזה חלק של אנגליה?" הוא המשיך לשאול. "יורקשייר" עניתי, וחשבתי לעצמי שייתכן שהוא בכלל לא יודע שקיים איזור כזה באנגליה.
הוא חיכה רגע ואח"כ שאל: "היי, אולי אתה מכיר במקרה את "דוק הריוט"- זה שכתב את הספרים? הוא היה מיורקשייר".
השיחה קיבלה גוון מוכר- משפטים ששמעתי פעמים רבו מאוד בעבר.
לבסוף עניתי: "כן, הכרתי אותו".
"הכרת אותו?" שאל JD בחוסר אמון. "באמת הכרת אותו מקרוב?" הוא זרח.
"כן" עניתי, "למעשה הכרתי אותו מקרוב מאוד".
"וואו" הוא קרא, "תגיד איזה אדם הוא היה? הוא כתב ספרים נפלאים! יצא לך לדבר איתו?"
"כן. למעשה יצא לי לדבר איתו" עניתי. הרגשתי שאני נסחף למים עמוקים מדי וזה הזמן לצאת מהתסבוכת. "למעשה... הוא היה אבי".
JD שתק ולאחר זמן שנדמה כנצח הוא שרק שריקה חרישית ואמר: "מה אתה אומר.. אלוהים, חכה שאספר זאת לאישתי! אני אומר לך, היא מעריצה לא קטנה של אביך!"
לאחר מירוץ המזחלות הוצגנו, ג'יל ואני, בפני מנהיגי המזחלות האחרים. כולם, מסתבר, הכירו היטב את יצירותיו של אבי. היה ברור לנו ששמו של ג'יימס הריוט טבוע אפילו בחלק מושלג זה של העולם, כה רחוק מביתי ביורקשייר.
התחלתי לחשוב שלא קיים מקום בארה"ב בו השם ג'יימס הריוט אינו מוכר.
המשך שהייתנו בארה"ב רק אישר וביסס השערה זו.
מספר אינסופי של סטודנטים בכנס הווטרינרי סיפרו לי שההשראה להיות ווטרינר באה להם בעקבות קריאת ספריו של אבי.
כשחזרנו לאנגליה כבר כמעט גמלה בי ההחלטה לקבל את הצעתה של ז'קלין קורן ולכתוב את הביוגרפיה של אבי.
שלושה שבועות מאוחר יותר, עליתי על הרכבת ונסעתי לפגוש את ז'קלין קורן.
לאחר כחצי שעה של נסיעה דרומה, הבטתי החוצה אל הנופים המוכרים של יורקשייר ומוחי עסוק בשאלת כן או לא לגבי כתיבת הספר, כשקול בקע ברמקולים:
"בוקר טוב גבירותי ורבותי. מדבר נהג הקטר דון סינקלייר. ברוך בואכם לנסיעה זו מניוקאסל ללונדון- תחנת קינגס קרוס.."
"דון סינקלייר? לא יכול להיות.. שמו האמיתי של עמיתו של אבי, הידוע לכולם מספריו של ג'יימס הריוט כזיגפריד פארנון, היה דונלד סינקלייר.
אני לא מאמין גדול במקריות ואותות לתופעות על-טבעיות אך במאורע זה הרגשתי שיד הגורל מעורבת בכך וכי עלי לקבל את המשימה של כתיבת סיפור חייו של אבי.

עבודת המחקר לליקוט כל פיסת מידע המופיעה בספר זה הייתה מלאכה קשה אך מלאת אתגר ונעימה. אינני בטוח שאבי היה כה מתלהב לרעיון. הוא היה אדם צנוע אשר שמר בעקשנות על חייו הפרטיים ואני רק מקווה שהוא היה תומך ברעיון.
חודשים מספר לפני מותו, דיברתי איתו בביתו בכפר הקטן תירלבי- המרוחק מייל וחצי מביתי. זה היווה בשבילו אושר וגרם לו נחת שלעת זיקנה ילדיו גרו לידו. אחותי רוזי גרה למעשה דלת ליד ביתו ושנינו היינו אורחים קבועים בביתו. כיוון שחלקנו דברים משותפים כה רבים, תמיד קלחה השיחה.
באותו יום עליו מדובר, הועלה הנושא של ספר על חייו.
"אני לא רוצה באופן מיוחד שמישהו יכתוב עלי ספר" הוא אמר. "ביוגרפיות- למרות שאני עצמי נהנה לקרוא אותן, הן לא תמיד מציגות נכון את הסיפור האמיתי; העובדות לרוב מעוותות והדמויות הקרובות לגיבור נפגעות מהתהליך".
"אני בטוח" אמרתי, "שאנשים רבים יאהבו את הסיפור על חייך. הספרים שלך גרמו אושר והציתו את הדמיון של מיליוני אנשים. ביוגרפיה הייתה מתאימה לתיאור הישגיך".
"

"
זה היה מאמץ נפלא לראות סימנים ראשונים של ג'יימס הריוט העתידי, ואחדים מהאירועים אף תוארו היטב.
הבעיה הייתה שיותר מדי דמויות כיכבו ברומן שלא היה ארוך. לא הייתה המשכיות בסיפור.
אלף ציפה בקוצר רוח לחדשות מלונדון. הוא חיכה זמן רב ולא קרה דבר.
הוא עדיין חש ניצוץ של תקווה. הוא קיווה שהשתיקה משמעותה שהם מעיינים בכתב היד ברצינות. לבסוף, לאחר שישה חודשים ארוכים, הוא קיבל מכתב מג'ון מוריסון, בו סיפר לו שכתב היד הועבר לאחת מקוראיה הבכירים של ההוצאה לאור- הגב' גוליאנה וודבהם.
היא כתבה עליו דו"ח חיובי ושלחה אותו בחזרה לקולינס. זה הסביר את ההמתנה הארוכה, אך התוצאה הסופית הייתה אכזבה מרה נוספת. קולינס לא רצו לפרסם את הספר.
שוב דחו אותו.
מכתבו של ג'ון מ-11 לספטמבר 1967 הכיל עידוד לאלף:
"לאחר שובי מחופשה מצאתי את כתב- היד שלך ואת המכתבים המצורפים. הם מאוד מעודדים ומסבירים את פשר ההמתנה הארוכה שנאלצת לחכות. אני מקווה שתתייחס להערות של ג'וליאנה וודהם.
בכול מקרה, אני מקווה שתשמח לדעת, שלדעתם של כמה וכמה מהגורמים המשפיעים של אחת מהוצאות הספרים הטובה בעולם, אתה ביותר ממחצית הדרך להצלחה כסופר".
מצורף למכתבו של ג'ון היה מכתב מקורב של קולינס, בו היא אומרת שלמרות שהיא נהנתה מהספר, הרי ההוצאה לאור החליטה לא לפרסמו על אף היותו חומר טוב- אך אינו טוב דיו כרומן. היה משהו נוסף באותו מכתב- עצה מגוליאנה וודהם- אשר ערכה לא יסולא בפז.
היא שאלה אותו: "למה כתבת את זה כרומן? הסיפורים הללו באופן די ברור מבוססים על אירועים אמיתיים, אז למה להפוך אותם לדמיון? מדוע שלא תכתוב את ספר בגוף ראשון כאוטוביוגרפיה? הסיפורים יהיו אז הרבה יותר ממשים לקוראים כשיבינו שהם מבוססים על אמת!"
אבי קרא את המכתב שוב ושוב. ככל שחשב על זה יותר, כך זה נראה לו יותר ויותר הגיוני, והוא התיישב לכתוב מחדש. היה זה צחוק הגורל שהניסיון הראשון שלו בכתיבת הסיפורים היה בגוף ראשון, ממש כפי שהציעה כעת ג'וליאנה וודהם.

בספמבר 1967, כאשר עדיין עבדתי אצל אדי סטרייטון, קיבלתי שיחת טלפון מאבי. הוא ביקש ממני להצטרף אליו למרפאה בטירסק.
לא ממש רציתי בכך. מאד אהבתי את סטפורדשייר ורציתי לרכוש ניסיון נוסף לפני שחזרתי הביתה בשלב כה מוקדם בקריירה שלי. עניתי לו שאחשוב על כך בכובד ראש, אך הייתי מאושר במקום שהייתי. אבי- כרגיל- לא חזר לדוש בנושא.
שיחת טלפון נוספת- הפעם מאימי- גרמה לי לשנות את דעתי. המרפאה באותו הזמן עברה זמנים קשים וכעת עבדו בה רק שלושה אנשים. כלומר, אבי, שהיה בן יותר מחמישים, עבד שוב לילות באופן קבוע כשהוא נעזר לפרקים בעוזר שלו טוני קלי. אמי הוסיפה שמכיוון שהמצב הכלכלי של המרפאה גרוע למדי, שובי היה עוזר מאוד- בייחוד בגלל שיכולתי לגור בבית ובכך חוסך את הצורך למצוא דירה לווטרינר החדש.
חזרתי לטירסק באוקטובר 1967, ומלבד לספק עזרה לאבי במשמרות הלילה, גם נתתי לו יותר זמן כדי לשכתב את ספרו.

תמיד הפליאה אותי העובדה שאבי כתב את הרומן שלו בעודו עובד במשרה מלאה במרפאה, ומאוגוסט 1966 גם עבד לילות. זה היה בוודאי מאמץ עילאי לשבת לכתוב לאחר יום עבודה מתיש בעוד האחרים מתרווחים סוף-סוף בכורסא עם הרגליים למעלה.
בחודשים הראשונים לאחר שובי לטירסק, אני זוכר אותו עובד על הספר.
לא היה לו סטודיו או חדר נפרד, אלא שהוא היה פשוט יושב מול מכונת הכתיבה בסלון כשאנחנו מסביבו. הוא כתב מול הטלביזיה. הייתה לו היכולת לנעול את מוחו ולהתרכז אך ורק במילים שלפניו. אם משהו בטלביזיה היה מעניין אותו הוא היה מפסיק, צופה בתוכנית, ואחר כך מתנתק שוב ונכנס למצב כתיבה. פשוט לא ייאמן!
לקראת קיץ 1968 הוא כתב את הספר מחדש והפעם כאוטוביוגרפיה חלקית, שהתבססה על שנתו הראשונה במרפאה ביורקשייר. למרות שהספר היה כתוב עתה בגוף ראשון, רבים מהסיפורים הופיעו גם בקובץ הקודם.
כבעבר, הדמויות המרכזיות היו מבוססות על האחים סינקלייר. הוא שינה את הכותרת מ"אומנות ומדע" ל"לו רק יכלו לדבר". את הכותרת הזו הציע לו קליינט בשם ארתור דנד בנובמבר 1967. הוא היה איכר אשר גר בחווה קטנה לרגלי "הסוס הלבן" ליד קילבורן.
הוא היה איכר שונה מהמקובל. גם הוא אהב לכתוב ואף הוא שלח סיפורים להוצאת ספרים כמו אלף, והוא נתקל בסירובים לא פעם ולא פעמיים.
בכול פעם שאלף ביקר בחווה של ארתור דנד, הוא נשאר שם זמן רב, כיוון ששני הגברים הישוו רשמים ודיברו על שאיפתם להיות סופרים ידועי שם. אלף תמיד חש שארתור היה אחד מאלו אשר לעולם לא יזכו להצלחה. הוא היה זה שהציע את השם של ספרו הראשון של אלף.
ביולי של אותה שנה אלף הגיש מחדש את ספרו המשוכתב לקולינס. הספר נשלח לגב' וודהם אך שוב עבר זמן רב כיוון שהיא נסעה בינתיים לחופשה באירלנד.
היא כתבה לאלף בתחילת ספטמבר והבטיחה לו שתקרא את כתב יד במהירות המרבית ותודיע לו בהקדם מה היא חושבת.
שוב ציפתה לו המתנה של שלושה חודשים. כמקודם, כך גם עכשיו, אלף חש ניצוץ של תקווה: "אולי הם כן חושבים לפרסם את הספר?"
המרפאה שוב המתה אדם והוא היה עסוק כל הזמן, אך בסוף נובמבר גברה עליו הסקרנות הוא שלח לקולינס מכתב. הוא קיבל מיד תשובה אדיבה בה יידעו אותו ש"הרשימה שלהם מלאה". הייתה זו דרך מנומסת להגיד לו שהם לא מעוניינים בכתב היד.
הוא שוב נדחה על הסף, ולאחר האכזבה הראשונית, הוא לא ממש התפלא.
הזמן הארוך שלקח להם לענות לו, בתוספת העובדה שהוא היה צריך להזכיר להם על כתב היד, הובילו אותו למסקנה שכנראה אף אחד בכלל לא טרח לעיין בספר.
בכול מקרה, יומיים מאוחר יותר, הוא קיבל מכתב התנצלות מג'וליאנה וודהם. היא קראה את כתב היד ומאוד נהנתה ממנו, אך ההתלהבות שלה לא עזרה, וקולינס לא רצו לפרסם אותו.
במכתבה מה-29 לנובמבר 1968 היא כותבת:
"מאוד התאכזבתי והצטערתי לשמוע היום שעדיין לא שמעת מקולינס, כיוון ששלחתי אליהם את הספר כבר לפני מספר שבועות.
אני באמת מתנצלת מקרב לב כיוון שאתה תמיד אדיב וסבלני, ואני עצמי, כפי שאתה יודע, מתלהבת ואוהדת גדולה של "לו רק יכלו לדבר". אני משערת שבוודאי שמעת כבר שקולינס לא חושבים שזה ספר שנועד לרשימת רבי המכר שלהם. אני באופן אישי מאוד מצטערת שהם לא רוצים לפרסם את הספר ואני מאחלת לך הרבה הצלחה בעתיד".

היה עדיין ניצוץ קלוש של תקווה. כתב היד הועבר מקולינס לחברת בת שלהם Geaffrey Bles Ltd. ברח' דוהרטי. שלושה שבועות מאוחר יותר אלף קיבל שוב מסר שהוא הכיר היטב: הרשימות שלהם היו מלאות.
בשלב זה הוא ביקש שיחזירו לו את כתב היד ישירות.
מאוחר יותר הוא נזכר: "הרעש של המעטפה המוחזרת היה הרעש החזק ביותר!"

הסירוב הזה היווה את המכה הסופית. נמאס לו. הוא היה צריך לקבל את העובדה שהוא רופא וטרינר ולא סופר, והוא הודה בתבוסה. הוא לפחות ניסה- מאוד קשה, אך הוא נחל מפלה.
הוא עדיין היה גאה במה שהוא השיג מלבד כתיבת הספר, אשר היווה עדות בפני משפחתו ויכול היה לעבור מדור לדור. הוא הרגיש סיפוק מהעובדה ששני מומחים קראו אותו- ג'ון מוריסון וג'וליאנה וודהם, והם חשבו שלספר יש פוטנציאל.
אלפרד ווייט דפק על הדלת של עולם ההוצאה לאור, אך הוא לא הצליח לעבור דרכה.
הוא שם את הספר במגרה והשקיע את כולו בעבודה בה היה מומחה ואהב יותר מכל- וטרינריה. "
(עמ' 128, 127 )
(עמ' 145)
"כל היצורים גדולים כקטנים" יצא לאור בנובמבר 1972, לקול שתיקה רועמת של המבקרים. טום היה מאוכזב קשות: האם לא היה עוד מישהו מלבדו בכל ארה"ב אשר העריך כמוהו את הכתיבה של ג'יימס הריוט? האם הוא לבדו בכול עולם הפרסום וההוצאה לאור ראה את הפוטנציאל שבסופר הזה? האם הוא עשה טעות איומה בסיכון עתידו לפרסם עבודה של וטרינר בלתי ידוע מיורקשייר?
הוא חיכה נואשות לניצוץ של תקווה.
זמן קצר בלבד עבר עד שהוא קיבל מענה לתהיותיו.
ב-12 בנובמבר, בעודו קורא את הטוב "עולם הספרים של יום ראשון" בשיקגו טריביון, הוא חש קורטוב של התלהבות. בעמוד הראשון של העיתון רב ההשפעה הייתה ביקורת על ספרו של ג'יימס הריוט. הכתבה שנכתבה ע"י אדם בשם אלפרד איימס הפליגה בשבחיו של הספר:
"אם יש צדק בעולם, הספר הזה יהפוך לקלאסיקה בבוא הזמן... במלוא מובן המילה אומנות. האיש הזה מספר לנו סיפורים עם תזמון מדויק. סופרים מפורסמים יכולים לבלות את כל חייהם בכתיבה ולא להשיג שליטה כזו בספרות".
זו הייתה פריצת הדרך לה ציפה טום מקורמק. ביקורת זו הייתה הסנונית הראשונה שהביאה ביקורות רבות אחרות בעקבותיה.
אנטול בויארד, כתב בניו יורק טיימס ב014 לדצמבר: "ג'יימס הריוט, רופא חיות בריטי, הוא אחד מאותם כישרונות אשר יודע להעריך את הפשוט... הוא וטרינר, זה המקצוע שלו, וכאשר ידו הימנית פנויה- הוא סופר מעולה מאין כמוהו".
עד לחודש ינואר 1973 הביקורות שפעו שבחים וזרמו בכמויות לעיתונים השונים.
ה"יוסטון כרוניקל" כתב: שבחים אינם מספיקים. הספר הזה הוא פשוט נפלא, נדיר, כתוב בצורה נפלאה, מלא תובנה ובלתי נשכח. אם אי פעם אהבתם חבר- אנושי או לא- הרי שזה הספר עבורכם".
הביקורות הללו הציתו את הפתיל והספר נמכר כלחמניות טריות בכול רחבי ארה"ב.
הספר היה בראש רשימת רבי המכר של מגזים "טיים" ב-1973 ומאוחר יותר, באותו החודש, גם ב"ניו יורק טיימס".
ג'יימס הריוט הפך להיות מפורסם מחוף לחוף בתוך שנה, וספרו נבחר כספר הטוב ביותר במועדוני ספרים, הופיע כסדרה בשבועונים, וראה אור כקובץ מקוצר על ידי "רידרס דייג'סט".
בתוך חודשים אחדים מזמן פרסומו, הוצאת בנטם קנתה את הזכויות לספר בכריכה רכה ולאחר מכירה של מאתיים אלף עותקים בכריכה קשה נמכרו עוד מיליון בכריכה רכה.
1973 הייתה שנה מדהימה גם עבור ג'יימס הריוט וגם עבור טום מקורמק.
השם ג'יימס הריוט היה שגור במיליון בתים תוך שבועות אחדים מיום פרסומו. טום מקורמק הימר על הכול- וזכה. הוא הוציא יותר מ-50000 דולר על קידום הספר, וכפי שהוא הודה מאוחר יותר "לולא אלפרד איימס- הכול היה נגמר אחרת..."

למרות ההצלחה המסחררת של הסופר החדש שהוא גילה, טום מקורמק לא נח על זרי הדפנה.
המכירה של "כל היצורים גדולים כקטנים" הכתה את השוק כטייפון, והוא לא הרשה שהיא תבוא לסיומה. הוא הזמין את ג'יימס הריוט עצמו לבוא ולקדם את המכירות.
אלף, למרות ששמח לכל הפרסום שקיבל ולהצלחתו, חש שמחויבותו הראשונה היא למרפאה, ועם התקרב עונת יילוד הטלאים, הייתה תגובתו הראשונה סירוב להזמנה.
באותה עת עבדו רק ארבעה וטרינרים במרפאה, אך אנו הבטחנו לו חגיגית שזו הזדמנות שלא תחזור ורק בסוף פברואר אלף ביקר לראשונה בארצות הברית.
הביקור נמשך רק שבוע, אך היה גדוש פעילות מתחילתו ועד סופו: הופעות רבות בטלביזיה, חתימות על ספרים בתוספת טיפ-טיפה של טיולים בניו יורק, ביקור במסעדות אקזוטיות ובמסיבות. לאדם שהיה רגיל לחיים פשוטים בקרב איכרים ביורקשייר זה היה פשוט חלום!
כאשר הוא שב הביתה, שאלנו אותו אימי ואני איך היה. הוא ענה "פשוט פנטסטי- אבל אני הרוס!" החיים הטובים באמריקה היו חוויה נפלאה עבורו אך הוא שמח לחזור ליורקשייר. הוא נהנה ואהב את הביקור בארה"ב, אך הוא נשבע שיותר לא ייקח חלק במסעות קידום ספרים.
כמובן שזה לא קרה. בקיץ 1973 הייתה המכירה של ספרים בכריכה רכה כל כך ערה, שהוא הסכים לנהל מסע קידום שני בסתיו של אותה שנה. הפעם זה אורגן ע"י חברת בנטם.
מסע הקידום ארך שלושה שבועות והיה עוד יותר מעייף מקודמו. הפעם ג'ואן התלוותה אליו, אך כמעט לא היה להם זמן פנוי לעצמם. הם טסו לכמה ערים גדולות, ומסע הקידום כלל שוב חתימה על ספרים והופעות בטלביזיה. נדמה היה לאלף שבכל חדר בארה"ב הייתה טלביזיה אשר הייתה דלוקה יומם ולילה, ופניו נראו לבטח על פני המרקע במיליוני בתים בוקר אחר בוקר.
במהלך ראיונות בהם הצופים יכלו להתקשר לאולפן, הוא נשאל על בואשים ותנינים (חיות שנראו לעתים רחוקות ביותר במרפאה בסקליידל האוס); הוא התווכח עם אנשים על אתיקה והמתת חסד (אלף תמיד שנא ויכוחים טעונים אשר עלולים היו להסתיים בהתפרצות), וכל הזמן היה צריך לשמור על לוח זמנים צפוף.
הוא חזר מביקורו השני סחוט לגמרי. לאחר כמה ימי התאוששות הוא העלה את רשמיו על הכתב:

"... לפרק זמן המיועד לחתימה על ספרים בניו יורק, היכן שהשתרכו תורים של מעריצים אשר הביאו עימם לא רק את הספרים אלא גם את חיות המחמד שלהם. הם הציבו לפני יצורים שעירים בעלי פרווה מדובללת בתוספת בקשות כגון: "אנא תחתום זאת לפלאפי, ד"ר הריוט". כמה מהשמות היו יחודיים: שני אוגרים שנקראו הרמן ולוציוס, וחתולים מכל הסוגים והמינים עם שמות כמו המבורגר, סוויט פיט*, פאנקייק, נוקט ופופקורן. גם ציפור קנרית הייתה בין המבקרים- ויליאם ברד. האמריקאים היקרים הם בעלי לב חם, נדיבים, וחולים על החיות שלהם.
בכול שלושת השבועות בארה"ב הייתה לנו רק הפוגה קצרה ביום ראשון אחד, כשקמתי וגיליתי שלא תוכננו לי שום פגישות לאותו יום. זה היה בסן פרנציסקו, וכשהבטתי החוצה מהחלון- שמש קליפורנית צבעה בקרניים זהובות את גשר הזהב והמים הכחולים, וההרים ברקע נצנו בגוון זהוב.
ידעתי שמקומי בחוץ בטיול מהנה באחת הערים היפות ביותר בעולם, אך שכבתי במשך שעות מסתכל בתקרה, מת מעייפות. והנה, בכול זאת נותרתי בחיים. האדמה הפסיקה לרעוד, התזזית חלפה מפני, וקיבתי חזרה לתפקד כרגיל.
אני אוהב את אמריקה ואת האנשים בה, אך אני לא חוזר לשם... לפחות לא בתקופה הקרובה.."

לקח לאלף מספר שבועות להתאושש מהמסע. הוא חזר חולה בברונכיטיס, בדלקת בשלפוחית השתן ובדלקות ורידים בשתי רגליו, ולזמן מה נראה כאיש זקן שבע תלאות.
הוא נשבע שזה היה מסע הקידום האחרון שלו, ואכן כך. במהלך חמש השנים הבאות, ספריו החדשים אוחדו לשני קבצים נוספים עבור השוק האמריקאי, ושניהם הפכו לרבי מכר במשך שבועות רבים. לא היה צורך בקידום מכירות והופעה אישית.
"תנו לוטרינר עייף לנוח" ו"וטרינר ברתמה" אוחדו לקובץ אחד אשר נקרא "כל הדברים מבהיקים כיפים" (בישראל בהוצאת זמורה, ביתן, מודן) ויצא לאור בספטמבר 1974.
"וטרינרים חייבים לטוס" ו"וטרינר במערבולת" גם הם אוחדו ונקראו "כל הדברים נבונים כמופלאים", אשר יצא לשוק בספטמבר 1977. שניהם זכו לביקורות נלהבות ומכירות מרקיעות שחקים. אלף לא הראה שום נטייה לרצות לנסוע שוב לארה"ב. הוא אהב לפגוש באמריקאים- והוא חיבב אותם עד יומו האחרון- אך הוא שמח לראותם בארצו שלו. במהלך השנים הוא לחץ ידיים עם אלפי תיירים אשר זרמו ליורקשייר, אך הוא מעולם לא נכנע לפופולאריות שלו; ככל שהדבר נגע לו- מעמדו ככוכב לא שינה מאומה את יחסו לחברים ולידידים אשר רכש במהלך השנים בטירסק. היבט זה של אופיו תמיד זכה להערכת המקומיים ושיקף את רצונם להגן על הפרטיות שלו מפני הזרים אשר צבאו על דלתו
בקהילה המקומית הוא עדיין היה ונשאר אלף ווייט ולא ג'יימס הריוט. גם חוש ההומור שלו נשאר כשהיה ואחדים אף הזכירות לו שכתיבתו לא מצאה חן בעיניהם.


(עמ' 154)
העצות שהוא השיא לי בתחילת דרכי היו בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה. בעוד לי היה הידע התיאורטי המתקדם, כיוון שזה עתה סיימתי את האוניברסיטה, הרי שלו היה היתרון של ניסיון מעשי של המון שנים על הכתפיים- והיה לי הרבה מה ללמוד ממנו.
ב-1970, אלכס טלבוט (העוזר השני במרפאה באותו זמן) ואני ניתחנו כלב לברדור.
כלב גדול וחביב זה היה בעל נטייה חסרת מזל לחסל כמויות רבת של גרביים, חולצות, מכנסיים ישנים- ובעצם- כל דבר אשר היה רך דיו לעבור בוושט שלו.
הקטעים הללו הסתיימו לעתים קרובות בניתוח חירום כדי להסיר את המכשול, והוא הפך עד מהרה לאחד מהמטופלים הקבועים שלנו.
באירוע המדובר, הוא בלע אריג ארוך בעל צבעים עזים. כשפתחנו את בטנו היינו צריכים לבצע מספר חתכים במעיו, אך לא יכולנו להוציא את האריג בחתיכה אחת שלמה- הוא היה תפוס במשהו, במקום כלשהוא. הניתוח היה גדל למימדים אימתניים, אלמלא אבי שהופיע באמצע: "מה הבעיה, בחורים?" הוא שאל. הסברנו לו בשיניים חשוקות שנאלצנו לנקב מספר חורים במעיו של הכלב, אך האריג עדיין תקוע. הוא הסתכל בפצע הפעור ובזיעה שניגרה מפני שני עוזריו הצעירים, לפני שפתח את פי הכלב.
"מעניין" הוא אמר בשקט, והחל להוציא בעדינות, סנטימטר אחר סנטימטר, פיסה ארוכה של אריג צבעוני מפיו של הכלב. נדמה היה לנו שאין לדבר סוף. כאשר הוא סיים, הוא השליך את האריג באי-אכפתיות לזבל.
"היה איזשהו חוט שנכרך מסביב ללשונו. אני לא חושב שצפויות לנו עוד צרות!"
הוא יצא החוצה מהחדר לקול שתיקה רועמת. לקח לו פחות מדקה כדי לפתור את הבעיה.
"למה לא עלה בדעתנו להסתכל בפיו של הכלב?" חשבתי לעצמי. אלכס לא אמר מילה במשך כמה דקות. לפתע הוא הפליט שתי קללות, והמשיך לתפור.
היו אלו ימים טובים במרפאה. העסק השתפר ועימו גם הרווחים. זרם גדול יותר של כלבים וחתולים עבר מבעד לדלתות של הבית הישן בקירקגייט 23, וגם העבודה בחוות השתפרה ושגשגה כעת הודות לתוכנית להכחדת ברוצלוזיס בבקר- הווה אומר שהייתה מספיק עבודה לכולנו.
אבי צפה בשינויים גדולים כשתרופות חדשות ובעל השפעה הקלו על עבודת הווטרינר.
מכל מקום, דונלד סינקלייר היה שותף שעליו השינויים לא השפיעו כלל. ממש כמו בשנות הארבעים, מוחו הקודח של דונלד היה עסוק כל הזמן בהמצאות כדי להרוויח כסף מהצד.
יום אחד, בקיץ לוהט של שנת 1975, הוא ניגש לאבי ואלי והציג בפנינו את תוכניתו האחרונה. כשהתרנגולות נמצאות בחוץ, תחת השמש הקופחת, הייתה מעט עבודה עבורנו, ודונלד היה חסר מנוחה.
"אלפרד, ג'ים" הוא קרא, "אנחנו צריכים לעשות משהו במקום לשבת פה סתם בחוסר מעש. אנחנו צריכים לשלם משכורות לעוזרים שרק עומדים פה ולא עושים כלום. זה לא יכול להימשך כך. יש לי רעיון!"
עיניו של אבי הפכו סדק צר. הוא הכיר את שותפו משכבר הימים והוא תהה איזה רעיון פראי מסתובב שוב בראשו. דונלד המשיך כשהוא מנתח את המצב הכלכלי של המרפאה: "אלפרד, לאחר חישובים רבים הגעתי למסקנה שאם לא נעשה שלושים פנס לדקה, אנחנו נפשוט רגל. אנחנו חייבים לעבוד ברצינות!"
עווית חלפה על פני אבי. הוא שמע זאת פעמים רבות בעבר, אבל זה עדיין הצליח להפוך את קיבתו. "בסדר, דונלד", הוא אמר, "מה אתה מציע?"
"נפתח סלון לכלבים! תחשוב על כל אולם כלבים שעירים בטירסק שנאלצים לשאת על גבם פרווה עבותה בחום הנורא הזה. זה ייתן להם שנים נוספות לחיות".
הייתה שתיקה בעוד אבי מעכל את מה ששמע. הוא התנשף ותקע בי מבט חד.
"אוקיי דונלד", הוא ענה.
למרות חוסר ההתלהבות המופגן של אבי, כולנו מצאנו את עצמנו יומיים לאחר מכן בחדר הטיפולים בחברתה של גב' וורהם והפקינז הקטן שלה על השולחן, כאשר דונלד אוחז בידיו מלקחיים עצומים שנודעו לטיפול בסוסים. זה התחיל רע!
הוא לקח את המגזזה ותקע את החוט בשקע החשמל. ההתפוצצות העזה שליוותה את מעשיו השביתה את העסק, בעוד החשמלאי המשועשע תיקן את הנזק תחת מבטו חסר הסבלנות של דונלד. תוך זמן קצר היינו שוב עסוקים. בהינו בהשתאות בדונלד, אשר תקף את היצור הקטן חמוש במגזזה ומספריים. המספריים הישנים היו חלודים וחרקו בצורה נוראית כשגושי שיער נתלשו ועפו בכול החדר. אבי ניסה מדי פעם להכניס מילה, אך שותפו היה שקוע בעבודה במלוא המרץ. בתוך דקות אחדות היה הכלב הקטן קירח לחלוטין, למעט ראשו וזנבו, ומראהו היה מעורר רחמים.
קווצות שיער בצבצו פה ושם על עורו הוורדרד, ונראו כקקטוסים באמצע המדבר, וכיוון שבכל חלקו האחורי היה קירח- אשכיו היו כעת גלויים לעין ונתלו כמו שני שקים תפוחים.
דונלד פסע לאחור והתבונן במעשה ידיו. "מה אתה אומר על זה, אלפרד?" הוא שאל, כשנימת חוסר ביטחון מתגנבת לקולו. לקח לאבי קצת זמן לענות. הכלב לא היה מודע למתחולל והוא היה שווה נפש לאירועים, אך יכולתי להרגיש שאבי לא חש בנוח. הוא התבונן בעיניים ובפה פעורים על הדמות שניצבה לפניו. היא לא דמתה לשום דבר מהזן הכלבי.
"בסדר, דונלד", הוא אמר לאט ובכוונה יתרה. "אתה הוא זה שתחזיר את הכלב לבעליו, נכון?"
לרוע מזלי הייתי נוכח כשגב' וורהם באה לאסוף את כלבה שזכה בתספורת. היא ניצבה שם בפה פעור ומצמצה בחוסר אמון נוכח היצור הקטן שעמד מולה. הגוף הקירח והקוצני היה ניגוד משווע לזנב המזדקר ולאשכים האדומים-בהירים שנתלו מתחתיו. עיניו זהרו משמחה ממעמקי הפרצוף הזעיר.
גב' וורהם פרצה בבכי נואש. סלון היופי לכלבים סינקלייר-ווייט נסגר בפתאומיות, אך היה סוף טוב לסיפור: הקיץ של אותה שנה היה חם במיוחד והפציינט הקטן של דונלד, אשר נפטר מכל השערות המעיקות, נהנה מהקיץ הנפלא ביותר בחייו וצימח פרווה חדשה מקסימה ומבהיקה. דונלד צדק. ללקוח הראשון והאחרון שלו אכן הוקל.

העובדה שלפעמים דברים לא השתנו, לא הקלה על אלף אשר היה תחת הלחץ של השינויים התכופים בעבודתו כווטרינר. עם ההכרה שהוא צריך לנוע עם הזמן, הוא נהנה מהחידושים בטיפול בחיות גדולות, אך השאיר את העבודה המכובדת והמתוחכמת בחיות הקטנות לעמיתיו הצעירים. מכל מקום, הוא מעולם לא היה ממש "רופא של חיות מחמד". תמיד שמחתי כשהוא בא לעזור לי בניתוחים. ההיגיון הבריא שלו והאכפתיות שהפגין כלפי המטופל, יחד עם חוסר אמונו בהרדמה כללית- הבטיח שהוא לא הסיר את מבטו לרגע מהדופק והנשימה של הפציינט. כרופא וטרינר- עם חיות גדולות כקטנות- תמיד מצאתי את נוכחותו כתומכת ומסייעת. למרות שהיה לו מה ללמוד מעמיתיו הצעירים- לנו היה הרבה מאוד מה ללמוד ממנו. עד מהרה נוכחנו שרבים מלקוחותינו היו בטוחים יותר לצד אדם בעל ניסיון עשיר מאשר מישהו ש"יודע הכול מהספרים".

אלף מעולם לא שכח את העובדה שבקרב האיכרים הוא מצא את החומר הטוב ביותר לסיפורים שלו, ואף המשיך בכך. עבודתו כרופא חיות לכל אורך שנות השבעים לא פחתה אלא קיבלה משמעותו נוספת: כשמוחו עסוק עתה בכתיבה, הוא המשיך לאסוף חומר לספריו כשהוא מבקש ממני ומעמיתיו במרפאה לספר לו כל דבר אשר חשבנו למעניין ולמשעשע. ששת ספריו הראשונים הכילו אירועים רבים אשר קרו לו במהלך סיבוביו בין החוות, ואשר למעשה קרו באותו הזמן ולא בשנים שממש לפני או מיד אחרי המלחמה. אלף טען תמיד שלמעמד הכוכב שלו לא הייתה משמעות רבה בעיני האנשים המקומיים ביורקשייר, אך מכיוון שהם לא הראו את רגשותיהם בפומבי- קרוב לוודאי שהוא טעה. אין ספק שחלק גדול מהם- כולל איכרים- לא רק שהיו מודעים להישגיו- אלא גם הפיקו הנאה עצומה מעצם היותו מפורסם. העובדה שהם לא הביעו את דעתם בנושא הצלחתו התאימה לאלף. הוא נהג לומר לעתים תכופות שהוא היה בר-מזל לעבוד כל חייו בקרבם.

עמ' 191

לא אחת נשאלתי אם אבי היה מאשר שדבר כזה גדול ייעשה על ידי- השימוש בשמו- במיוחד מכיון שהוא נטה לברוח מפרסום. הוא תמיד היה אסיר תודה לפרופיל הנמוך ששמרו אנשים המקום כלפי הצלחתו, אך רגשותיהם האמיתיים התגלו באמצעות תמיכתם העצומה בפרויקט.
אני יודע בוודאות שהוא היה לבטח נרגש על ידי מחווה זו של כבוד ואהדה.
דברי ההוקרה הרבים שהוקדשו לאלפרד ווייט לאחר מותו, מעידים על הכבוד הרב שאנשים רחשו לו בכול רחבי העולם.
השיקגו טריביון- אחד העיתונים אשר הזניקו את הקריירה שלו בארה"ב, ב-1973, שיקף את רגשותיהם של אנשים רבים.
מארי אן גרוסמן כתבה:
"אנשים שואלים אותי לעתים קרובות מיהו הסופר האהוב עלי, ולבטח מצפים לשמוע פרוסט או שקספיר, כך שהייתי תמיד נבוכה כשהשבתי בכנות "ג'יימס הריוט".
אני לא נבוכה יותר. אין צורך בכך. לאחר שבסוף שבוע אחד קראתי מחדש את כל ספרי הריוט, נוכחתי שכתיבתו כללה הכול: דמויות ססגוניות, אמפתיה לאנשים ולחיות, סיפור שמסופר בתקופת חיים טובה יותר, הומור, כתוב לאלה שפחות מלומדים אבל עובדים קשה, והערכה לאדמה ולנוף.
אך יש משהו נוסף בכתיבה של הריוט שאני לא בדיוק יכולה לשים את האצבע עליו: הילה של כנות הגורמת לאנשים לרצות להיות טובים יותר.
אני משערת שכיום אנו קוראים לזה רוחניות- האמונה הבסיסית של הריוט שאנשים קשורים לחיות- בין אם הם עגלים שהוא עזר ליילד, או חיות מחמד מפונקות כמו טריקי וו- הפקינז האהוב של גב' פמפרי".

גם עמיתיו למקצוע לא שכחתו את תרומתו, והאסיסטנט הראשון שלו- ג'ון קרוקס, כתב בהודעת הפטירה שהופיעה בירחון Veterinary Record ב-1995:
"ג'יימס אלפרד ווייט, תחת שם העט שלו ג'יימס הריוט, היה ללא ספק הווטרינר הנודע ביותר והאהוב ביותר בעולם. אחרים, אשר מוסמכים יותר ממני, יכתבו על הצלחתו הספרותית ועל התרומה שלו למקצוע הווטרינריה.
בפעם האחרונה בה נפגשנו, חודשים ספורים לפני מותו, הוא אמר שהוא עדיין המום מהצלחתו הספרותית העצומה. שיחתנו האחרונה נסבה על נושא הווטרינריה- על מקרים קשים ועל אירועים מצחיקים עד דמעות.
למרות שהוא הוסמך עוד לפני השימוש באנטיביוטיקה, אלף הסתגל מהר מאוד לתרופות החדשות, סמי הרדמה חדשים, טכניקות ניתוח חדשות, והליכי מעבדה חדשים.
כאשר אני הצטרפתי למרפאה, ב-1951- מצאתי הכול מעודכן וחדש.
היו לו ידיים קטנות ורגישות והוא היה מומחה בעיקר ביילוד. למרות שזרועו לא הייתה ארוכה- היה מדהים לראות באיזו קלות הוא מתמודד עם יילוד עגלים קשה של פרות ענקיות מגזע שורטהורן, שהיו נפוצות באותה תקופה.
איכר אחד אמר לי: "הוא הביא לנו עגל גדול ...וחי! אבל 'וא 'יה צריך לטפס כדי לבי אותו".
הוא טיפל בחיות בעדינות אין קץ. הוא אהב את המקצוע.
העולם יזכור סופר צנוע ומבריק אשר הפך את מקצוע הווטרינריה למפורסם.
אלה מאיתנו שהיה להם הכבוד לעבוד עימו, ואלו אשר היה להם הכבוד שהוא יטפל בחיות שלהם- תמיד יזכרו אותו בתור מה שהוא הכי רצה להיות- רופא וטרינרי מומחה".

אני יודע שאבי היה שמח לו היה קורא את המילים הללו.
בכול שנות היות מפורסם כסופר, הוא תמיד המשיך לראות את עצמו בראש ובראשונה כרופא וטרינר, למרות שהכבוד הרב והפרסום הוענקו לו כסופר.
החיבה של ג'ון לחברו - כווטרינר- הוכרה על ידי רבים.
אלף ווייט, וה"אני העליון" שלו ג'יימס הריוט, היה אהוב על רבים, אך חשוב לציין שהוא היה רק אחד מאינספור וטרינרים בעולם, רחומים וטובים כמותו.
הוא זכה בתכונה נוספת- היכולת לספר- כשהתוצאה לכך הייתה הפיכתו לשגריר של מקצוע הווטרינר. זה היה תודות לכתיבתו שמקצוע הווטרינריה זוכה להצלחה, על ידי הדרך בה הוא הראה לעולם את מסירותו ודאגתו של הווטרינר למטופליו. כרופא וטרינר הוא היה אחד מיני רבים אשר ניחנו בתכונות נפלאות שכאלה.
כסופר הוא היה יחיד במינו.
החיבה והחום שהוא חש כלפי אחרים- אדם וחיה- זרמו תחת עטו כאילו הכתיבה הייתה המוצא לרגשות החבויים בו, ואשר אותם התקשה לפרוק בדיבור ובעשייה. הם מופיעים בין הדפים של ספרי ג'יימס הריוט, היכן שניתן למצוא את אופיו האמיתי של אלפרד ווייט.
אנשים רבים חושבים שקשה להיות בן של אדם כזה, לעמוד בציפיות שלו- זה לא נכון.
אלפרד ווייט מעולם לא הטיל צל על משפחתו. גישתו הצנועה כלפי הצלחתו העצומה הבטיחה שאני לא חשתי דבר מלבד גאווה עצומה בהישגים של האיש, אותו ראיתי- לבד מאב- גם חבר נפלא- ולא דמות בינלאומית מפורסמת.

לו הייתה לאבי מצבה, הייתי חורט עלה את המילים שתמיד שמענו ממנו: "זה לא מה שאתה עושה- אלא איך אתה עושה זאת".
אני לא יכול לעשות זאת מכיוון שאין לו מצבה. האפר שלו מפוזר על העשב של אדמת הבור במרומי הצוקים של וויטסטון (Whitestone Cliffs), מקום בו נשקף קטע רחב מנופה של צפון יורקשייר האהובה עליו.
רוזי הציעה את המקום ההוא והוא מתאים ביותר למקום מנוחתו האחרון.

עמדתי פה שעות אחדות, מביט במקומות שהיו משמעותיים בחייו של אבי:
המרפאה שלו, היכן שהוא עבד בין יצורים גדולים כקטנים, שנמצאת מתחת למקום בו אני עומד; הרי הפניין, טירסק- בה הוא ייסד וגידל את משפחתו, וטירלבי- מקום מגוריו בשמונה עשרה השנים האחרונות לחייו- כולם נראים בבירור באופק- אך מעל לכל זהו מקום שליו ועתיר אוויר צח של יורקשייר, עם נוף הפרא והחופש אשר היו תמיד קרובים לליבו.
אבי תיאר את החלק הזה של יורקשייר כ"נוף היפה ביותר באנגליה". לאדם עם זיקה כה חזקה ליופייה של הארץ שמסביבו- אין מקום מתאים יותר לנוח לעד.
אני חוזר למקום ההוא לעתים קרובות, כאשר אני הולך לטייל עם הכלבה שלי, ורק בשבוע שעבר ישבתי איתה שם- בדיוק כפי שאבי נהג לעשות פעמים כה רבות עם כלביו שלו.
כשהסתכלתי על רקמת הטלאים של השדות שהשתרעו מתחתי- הציפו אותי העצב והגעגועים.

העולם, אותו תיאר ג'יימס הריוט בספריו, נעלם כמעט לחלוטין והחוות המשפחתיות אותן נהגו ג'יימס, זיגפריד, וטריסטן לפקוד במכוניתם הקטנה והרעועה היו כעת רק מעטות מאוד. כמעט כל איכרי יורקשייר, אותם הפך ג'יימס הריוט לבני אלמוות באמצעות ספריו, מתו יחד עם אנשי החווה- אנשי עמל- אנשים עימם בילה שעות רבות.
עכשיו ניצבו במקום שדות מעובדים עם בניינים מודרניים, אשר תפסו את מקומם של הירוק והחום והרפתות הקרות, אך חוץ מזה, התמונה של "נפת הריוט" שהשתרעה לפני לא הייתה שונה בהרבה מזו שהכרתי כילד.
מלבד עצבות, חשתי גם הכרת תודה. כמה אנשים יכולים להתגאות באב שהשאיר זיכרונות כה רבים לחלוק עם המונים?
הזיכרונות הפרטיים שלי באותו יום לא היו זיכרונות על ג'יימס הריוט הסופר, אלא על אלפרד ווייט האבא.
לאחר מותו, אחד ממעריציו שלח לי מילות תפילה ידועות מאת הנרי סקוט הולנד- הכומר של קתדרלת סט. פול (1847-1918).
המילים מרגשות מאוד ומביאות נחמה לאבלים על מותו של אדם אהוב. למשפטים הראשון והאחרון של התפילה הייתה משמעות מיוחדת עבורי באותה עת:
"מוות הוא מאומה. החלקתי לי בשקט לחדר הבא... למה שלא יחשבו עלי רק כי אי אפשר לראות אותי? אני מחכה לך, להפסקה, איפשהו, רק מעבר לפינה. הכול בסדר.."